בפניי בקשה מטעם הנתבע 2 לביטול פס"ד שניתן נגדו בתיק זה ביום 4.4.12 בהיעדר הגנה (יצוין כי פסה"ד ניתן גם נגד הנתבעת 1, אך זו לא ביקשה לבטלו).
מדובר בתביעה כספית ע"ס 40,275 ש"ח שהוגשה ע"י התובע נגד שני הנתבעים בסדר דין מהיר. בכתב התביעה נטען כי התובע התקשר עם הנתבעת 1 בחוזה שלפיו הנתבעת 1 אמורה הייתה לספק לתובע הכשרה מקצועית כנגד תשלום כסף. הנתבע 2 נתבע כמנהלה הכללי של הנתבעת 1 וכמי ש"אף התחייב אישית כלפי התובע לתמורה, להשבה ו/או לפיצוי" (לכתב התביעה צורף, בין היתר, מכתבו מיום 22.2.11 של הנתבע 2, שבו הוא לוקח אחריות מלאה, למעשה, על התחייבויות הנתבעת 1 ומבטיח לפעול ולעשות כדי להביא להסדרת הדברים וליישוב חובות הנתבעת 1). נטען בכתב התביעה כי הנתבעת 1 פסקה מלהתקיים ולא סיפקה לתובע את התמורה החוזית. סכום התביעה כולל סכומי השבת כספים אותם שילם התובע לנתבעים וכן פיצויים.
פסה"ד ניתן כאמור, בהתבסס על מסירת מסמכי התביעה לנתבע 2 ביום 2.1.12 (צורף אישור מסירה שבוצע ע"י דואר ישראל ונחזה להיות חתום ע"י הנתבע 2).
ביום 2.12.12 הוגשה הבקשה שבנדון, שנתמכה בתצהירו של הנתבע 2 המבקש.
ביום 18.12.12 הגיש התובע תגובה על הבקשה.
היום נערך בפניי דיון בבקשה, בו ויתר ב"כ התובע על חקירת הנתבע על תצהירו התומך בבקשה. בתום הדיון סיכמו הצדדים טענותיהם בעל-פה. יצוין כי הנתבע אינו מיוצג ע"י עו"ד בהליך.
המסגרת הנורמטיבית של הדיון
תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - "
התקנות"), שבה מעוגנת סמכותו של בית המשפט לבטל פס"ד שניתן בהיעדר הגנה, קובעת כך:
"
ביטול החלטה על פי צד אחד
ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם."
לפי תקנה 214 לתקנות, הוראות תקנה 201 הנ"ל חלות גם במקרה של ביטול פס"ד שניתן בהיעדר בקשת רשות להתגונן, או בשל החלטה לדחות בקשת רשות להתגונן שניתנה על פי צד אחד או שניתנה בשל אי התייצבות מצהיר.
בקשה לביטול פס"ד חייבת להיתמך בתצהיר לגבי כל העובדות הנטענות בה, שאחרת תידחה הבקשה, אלא במקרים חריגים (ראו: ע"א 64/53
כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (1954)).
בהלכה הפסוקה נעשתה אבחנה בין שני סוגים עיקריים של מקרים לגביהם מתבקש ביטול לפי תקנה 201 הנ"ל: מקרים שבהם פסה"ד פגום בהליך נתינתו ומקרים שבהם פסה"ד בלתי פגום, כאשר הפגם המדובר מתבטא בדרך-כלל בכך שמסירת כתב הטענות שעל בסיסה ניתן פסה"ד בוצעה שלא כדין, אם כי הפגם עשוי להתבטא גם בדברים אחרים, למשל בכך שפסה"ד בהיעדר הגנה ניתן למרות שבמועד מתן פסה"ד היה קיים בתיק ביהמ"ש כתב הגנה, שהוגש באיחור (ראו: ע"א 12/86
עיזבון ריגלר נ' קזרו, פ"ד מב (3) 422 (1988)), או בכך שפסה"ד ניתן מבלי שניתן לבעל הדין יומו בבית המשפט, כגון במקרה שבו פסה"ד ניתן במהלך ישיבה שלא אמורה היתה לעסוק במה שעסקה בפועל ולכן בעל הדין לא קיבל הזדמנות נאותה להיערך לדיון [רע"א 8864/99
אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 29.10.00)].
לכל אחד משני סוגי המקרים הנ"ל נתייחד דין שונה, כמפורט להלן.
ביטול מחובת הצדק:
במקרים מן הסוג הראשון הנ"ל (מקרים שבהם פסה"ד פגום בהליך נתינתו) ההלכה היא שביהמ"ש חייב לבטל את פסה"ד, אך ורק לאור הפגם שדבק בו וללא התייחסות לטענות בעל הדין שכנגדו ניתן פסה"ד ולסיכויי הצלחתן להתקבל וללא התייחסות לשאלה אם פסה"ד מוצדק לגופו של עניין. ביטול כזה נעשה "מתוך חובת הצדק" (ראו: ע"א 64/53
כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (1954); רע"א 5664/09
עו"ד הניג נ' פוריץ (לא פורסם, 14.10.09)).
ביטול על-פי שיקול דעת ביהמ"ש:
במקרים מן הסוג השני הנ"ל (מקרים שבהם פסה"ד לא פגום בהליך נתינתו) ההלכה היא שביהמ"ש לא חייב לבטל את פסה"ד, אלא נתון בידיו שיקול דעת רחב אם לבטלו, כאשר שיקול הדעת צריך להתחשב בשתי השאלות הבאות: השאלה מהי סיבת מחדלו של בעל הדין להגיש את כתב הטענות במועד או להתייצב במועד (להלן - "
שאלת סיבת המחדל"); והשאלה מהו הסיכוי שטענות בעל הדין שחדל לגופו של עניין יתקבלו, אם ייבוטל פסה"ד (להלן - "
שאלת סיכויי ההצלחה"). עפ"י ההלכה הנוהגת, שאלת סיכויי ההצלחה היא השאלה החשובה יותר, וזאת מאחר, שבעוד שברגיל ניתן "למחול" לבעל הדין על מחדלו אם ניתן לפצות את בעל הדין שכנגד בפסיקת הוצאות על הנזק והטרחה המיותרים שנגרמו לו בשל המחדל, הרי שאין צידוק ענייני לבטל פס"ד אם ברור מראש שגם אם ייבוטל פסה"ד צפוי להינתן לאחר-מכן פס"ד דומה לאור היעדר טענות ראויות לגופם של דברים (ראו: ע"א 64/53
כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (1954)). יחד עם זאת, "יהיו מקרים בהם המחדל הוא כה משמעותי עד שיהא בו כדי להאפיל על התשובה לשאלה השניה" (ע"א 1782/06
משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (פורסם באתרים משפטיים, 6.4.08)).
יצוין כי מוטלת על בעל דין המבקש לבטל החלטה שניתנה בהיעדרו חובה לפרט בתצהירו במדויק מתי נודע לו על דבר מתן ההחלטה. "אין להסתפק באמירה שנודע "לאחרונה"" [רע"א 8810/11
מקופאל בע"מ נ' אחים רזקאללה בע"מ (לא פורסם, 7.2.12)].